מהי בולימיה

בולימיה נרבוזה או בולימיה היא הפרעת אכילה המאופיינת בהתקפי זלילה שאחריהם נעשים מאמצי התרוקנות, לרוב באמצעות הקאות מכוונות.
הבולימיה היא הפרעה נפשית הנמצאת תחת קטגוריית הפרעות האכילה, כמו האנורקסיה נרבוזה, אך שכיחה ממנה פי כמה. חולי הבולימיה חווים סבל נפשי רב והם בדרך כלל בעלי הערכה עצמית ירודה ביותר. הסכנה הפיזית שמציבה הבולימיה פחותה מזו של האנורקסיה, משום שמשקל הגוף אינו יורד מאוד בתקופה קצרה. עם זאת, למחלה השלכות בריאותיות נרחבות, ביניהן התערערות איזון האשלגן בגוף, השיניים ניזוקות מהמגע התכוף עם חומצות הקיבה, סכנה לקרעים בוושט ועוד.
על המוטיבציה הרגשית והתרבותית לבולימיה ראו בערך אנורקסיה.
בולימיה נפוצה בהרבה מאנורקסיה, וצורות קלות שלה מופיעה אצל קרוב לחמישית מהצעירות.

מהי בולימיה ?
הבולימיה היא מחלה תזונתית – החולה צורך כמויות מזון גדולות בזמן קצר, ולאחר מכן מבצע פעולות "היטהרות": הקאה (הנפוצה ביותר), שימוש בחומרים משלשלים או משתנים, חוקנים, צום ארוך או פעילות גופנית מרובה. כחלק מהמחלה, החולה משקיע זמן ומחשבות אובססיביות במראהו החיצוני ומשווה עצמו לאחרים באופן תדיר. כמו כן תפיסת הגוף מעוותת וההערכה העצמית ירודה. לצורך האבחנה של בולימיה נרבוזה, פעולות ההיטהרות צריכות להתרחש לפחות פעמיים בשבוע במשך לפחות שלושה חודשים ברציפות.
צריכת כמויות המזון הגדולות בזמן קצר נקראת בולמוס אכילה, התקף זה הוא בלתי נשלט ומגיע לקיצו רק כשהחולה מרגיש בכאבים עזים ובנפיחות קשה באזור הבטן. בולמוסי האכילה מעוותים את תחושות הרעב והשובע ואינם קשורים לצורך פיזיולוגי במזון. לאחר ההתקף הבולמוסי החולה מרגיש תחושות אשמה וחרטה בלתי נסבלות, בנוסף לכאבים פיזיים הקשורים לאכילה המופרזת. ההתקף הוא המניע לפעולות ההיטהרות שצויינו לעיל.
לאחר היטהרות שכזו, החולה מרגיש תחושת רגיעה פיזית ונפשית. תחושה זו היא זמנית ובמהרה מתעוררת ריקנות נפשית המוליכה את החולה לחזור להתעסקות האובססיבית בדימוי הגוף, לאכילה בולמוסית, היטהרות וחוזר חלילה.
הקאות יזומות: על מנת לגרות את רפלקס ההקאה משתמש החולה באמצעים שונים, ייתכן ולאחר תקופה ממושכת של הקאות יילמד הרפלקס ותתרחש הקאה בהתאם לרצון החולה ללא צורך ב"אביזרי עזר". כאשר הגוף מתרגל להקאות ייתכנו מקרים בהם האוכל עולה "בעצמו" מן הקיבה והחולה יתקשה להשאירו בפנים גם אם יחפוץ בכך. שימוש במשלשלים/חוקנים: נטילת כמויות גדולות של משלשלים באופן קבוע לאחר ארוחות או בולמוסים. בדרך כלל נוצרת תלות בחומרים משלשלים הגורמת לעצירות קשה ובעיות מעיים, ואף לעתים בלעדיהם לא מתאפשרות יציאות כלל. דיאטות חריפות וצומות: לאחר בולמוס אכילה ייתכן והחולה יפתח בצום או בדיאטה קיצונית. פעילות גופנית: פעילות גופנית יכולה לשמש עוד אמצעי היטהרות, לעתים החולה מתיש את עצמו בפעילות גופנית עד אפיסת כוחות ובמקרים קיצוניים עילפון. יש לציין שמספר אמצעי היטהרות עשויים להתקיים בו זמנית וכי הם מספקים רגיעה זמנית ומזויפת בלבד.
החרדה מעלייה במשקל היא המניעה את החולה בבולימיה להשחית את גופו ולגרום לעצמו במקרים הקיצוניים נזק בלתי הפיך. ישנו דחף עצום לשליטה המתעורר ברוב החולים, העומד בניגוד לפעולות הבלתי נשלטות. דחף זה מגיע ממקורות חיצוניים וסביבתיים או פנימיים ורגשיים. הפער הגדול שבין פעולות החולה לבין שאיפתו לשליטה וחוזק, מעמיקה את תחושת הדיכאון, העייפות והריקנות של החולה. ההתעסקות באוכל ובמשקל עומדת בבחינת מקבילה לציפיות של החולה מעצמו או של הסביבה ממנו, ולכן ניסיון החולה "למלא" את עצמו במזון לעתים מקביל לניסיון להיות מלא ושלם עם עצמו מבחינות אחרות שאינן קשורות דוווקא לאכילה.
הבולימיה נפוצה בקרב כל המשקלים ומבני הגוף, רוב החולים במחלה דווקא נמצאים במשקל תקין ביחס לגילם וגובהם. הבולימיה גם תוקפת חולי אנורקסיה, אותם חולים מאמצים דפוסי התנהגות בולמיים על מנת למנוע עלייה או אף לרדת במשקל. לעתים קרובות ניתן למצוא בעברו של החולה הבולימי סימנים המעידים על בעיות שונות בהתייחסות לאוכל, בסגנון ובהרגלי האכילה שלו שהיו קיימות לפני התחלת בולמוסי האכילה (ויקיפדיה, 2009).

סימנים וסימפטומים לבולמיה
החולים בבולימיה יודעים להסוות את מחלתם, וחלקם אף מסוגלים להעביר שנים ללא ידיעת קרוביהם על המחלה. עם זאת, ישנן מספר התנהגויות וסימנים ברורים לעין העשויים להעיד על הימצאות הבולימיה.
הרגלי אכילה: אכילה מאופיינת בזלילות או אכילת מזון רב בזמן קצר, אכילה בסתר, הרגשת חוסר נוחות באכילה מול אנשים ואף הימנעות מכך, שתייה מרובה מאוד תוך כדי אכילה, ביקורים סדירים בשירותים לאחר ארוחות או עד שעה אחריהן.
סימפטומים נפשיים: שינויים תכופים במצב הרוח, דיכאון, תחושת עייפות מתמדת, ביקורת עצמית נוקשה וחסרת פרופורציה, הערכה עצמית ירודה וכמעט תמיד תלויית משקל.
סימפטומים גופניים: אי יציבות במשקל, שיניים צהובות ורקובות, נפיחות וכלי דם מפוצצים בפנים, ציפורניים שבירות ועור לא בריא (מחסור בוויטמינים), חולשה כללית, אדמומיות וכאבים בגרון, פעימות לב בלתי סדירות.

נזקי בולימיה
עייפות וחוסר אנרגיה, דיכאון, סחרחורת וכאבי ראש, הפסקה או אי סדירות של מחזור ו/או הוסת, עצירות והתייבשות, קוצר נשימה, קצב לב בלתי סדיר, לחץ דם נמוך, קרעים בוושט, נשירת שיער, כאבי בטן והתנפחויות, השתחקות השיניים, נזקים לכבד ולכליות, כאבים בחזה, אולקוס, אנמיה, דום לב ומוות.

אופן הטיפול במחלת בולמיה ברפואה קונבנציונאלית
ככל שהפרעות האכילה מאובחנות ומטופלות מוקדם יותר כך גדל הסיכוי להחלמה מהירה ותמידית. הטיפול הבסיסי כולל טיפול רפואי (הבודק את המצב הרפואי הכללי וחומרת נזקי המחלה הקיימים, ובוחן האם יש לאשפז החולה במצב הנתון), טיפול תזונתי וטיפול פסיכולוגי אישי (לעתים גם משפחתי). במקרים מסוימים מומלץ טיפול נוירופסיכולוגי, ששם דגש על הרכיב הביולוגי של הסימפטומים הפסיכולוגים המתלווים למחלה כמו עיוותי התפיסה, הכפייתיות בחשיבה ועוד, שבדרך כלל אינם מטופלים וכך לעתים חוזרות הפרעות האכילה. במקרים אחרים ניתן טיפול תרופתי, בדר"כ בנוגדי דיכאון ממשפחת SSRI, הנפוץ והמוכר מביניהם הוא הפרוזק. החומר הפעיל בתרופה גורם לעיכוב תהליך הניצול מחדש של ההמוליך העצבי סרוטונין ובכך רמתו במוח עולה. לסרוטונין תפקיד ראשי בתחושות וברגשות הקשורים למצב הרוח, כגון דיכאון, התנהגות אימפולסיבית וכדומה, ונמצא יעיל בטיפול בדיכאון, חרדה חברתית, הפרעת דחק פוסט טראומתית (PTSD), טורדנות כפייתית (OCD – Obsessive Compulsive Disorder), וכמו כן בבולימיה נרבוזה.

רוצה לקבל פרטים למייל שלך על טיפול בהפרעות אכילה ?